אני כותב בלוג

התחזוקה של הבלוג הזה מזכירה לי כמה אני אוהב לכתוב. זה מחזיר אותי לחוויות התיכון שלי. רוב הזמן, ישבתי שם מתענג על חדוות היצירה והלימוד, ובעיקר מרוצה מכך שרק עוד חמש דקות - ארבע דקות וחמישים ותשע שניות -הצלצול יגאל אותי מיסורי התופת של לימודי התנ”ך. הו, חופש נפלא, הנה אני בא. הו, תיכון ארור, לא נתראה עד מחר. מעולם לא הכנתי שיעורי בית. לקראת הבחינות, הייתי מצלם מחברת ממישהו עם מחברת מסודרת - סליחה, ממישהי עם כתב יפה שיש לה תמלול מלא של השיעורים. לפעמים הייתי נעזר בספר. באוניברסיטה, הייתי מבלה את הלילות שלפני הגשת תרגילים בהעתקה גראפית של התרגיל של מישהו אחר. העתקה גראפית הייתה הכרח, כיוון שלא תמיד ידעתי לקרוא את הקללות היווניות שעיטרו את הדפים - סיגמה, פיי, אלפא, בתא, מיו, ניו, חי - הצילוני מהרעה!

מה עשיתי במקום ללמוד? כתבתי. מה עשיתי כדי לברוח? כתבתי. מה עשיתי בזמני הפנוי? כתבתי. כתבתי וכתבתי וכתבתי.

מחציתו של ספר פעולה לנוער (80 עמודי A4, באנגלית, לא פחות) שנטשתי עת התגייסתי. סיפור קצר (10 עמודים) על אהבת נעורים נכזבת ורצח, שאהבתי עד בלי די - בעיקר כיוון שהצליח לכלול את מלוא קשת הדיכאון שחשתי באותה עת, וכן סצנת אוננות שלא הייתה טראשית לחלוטין - ושנמחק כליל בעת תקלת מחשב וממנו אין עוד זכר גשמי - אפילו העותק המודפס האחרון נעלם. קובץ קשקושים חסרי פשר באורך של עמוד. ניסיון בכתיבה אסוציאטיבית, בו התיישבתי עת ערב על יד המחשב וקשקשתי 900 מילה בדיוק, מדי ערב. מבלי להתכוון החל הניסוי הזה להריח כמו דון קישוט בעולם המודרני, עד אשר נטשתיו לאחר כשבועיים, עקב אילוצי העולם האמיתי. אה, וכמובן: את זה אשר מוקדש בצער לבן דודי, ואשר אני מקשרו באופן אישי גם לאטאלנטה, על אף שהיא בוודאי תבקש ממני להסיר את הכבוד המפוקפק מפה, כפי שכבר עשתה לפני כמה שנים משם.

ציינתי כבר מדוע אני ממלא את דפיו של הבלוג הזה בקורותיי, ועל אף ספקנות מסוימת שקיבלתי לגבי אמיתות הכתוב בו, לחלק ניכר מהמילים יש מטען אישי העומד מאחוריהן. לגבי מילים טעונות באופן מיוחד ואשר אותן איני כותב כאן, אמנם יש להן מחיר אישי, אך אני משלם אותו באהבה למילה הכתובה ולאסתטיקה של קו עלילה הגיוני. אך מדוע לכתוב בכלל?

אני סיר לחץ, אשר עומד על האש הקטנה של החיים. החיים מחממים אותי, מעשירים אותי, מטרידים אותי. המציאות לוחצת עלי, ואני נטען ונטען עד בלי די. סיר לחץ, אשר עולה בו הטמפרטורה, מתחיל לרעוד בשצף, בעודו מאיים להתפקע. עולמי הפנימי גועש עלי לכלותי, ואני הופך לאיש-זאב, תוקפני ומתפרץ ללא סיבה על אנשים שאין עוול בכפם. אני מסתגר בתוך תחושה של אשמה וחשש ומתחמק מאילו אשר אוהבים אותי. איני אדם נחמד, איני אדם טוב, ובזמני לחץ איני מצליח לעטות על שפתי את החיוך ולהטות את עיני באושר - שהרי החיוך האמיתי לא מגיע מהשפתיים כלל וכלל. אני מעדיף שאנשים יכירוני ויוקירוני כאיש חביב.

ולכן כאשר הלחץ מתגבר - אהבת שווא, אכזבת אב, מקסם שב, גירוד בגב - אני כותב. יוצר עולם בדיוני שבו אני הוא האלוהים הכול יכול, השולט והמחרטט, ובו אנשים הם מטאפורות, רגשות הם חלומות, למעשים יש משמעות. אני שחקן השחמט של המילה הכתובה, אני הכחול העמוק של האותיות המרצדות על המסך, אני דלקת הפרקים של ההתחלות הלא גמורות. עד אשר אני מגיע לסיפוקי, ואני חש בשנית כאילו אני הוא השולט בחיי ולא להפך.

לכשיתפוגג הלחץ בחזה, גם הסיפור יגוז. משמעותו אובדת. הלהט כבה. לכן יש לי כל כך הרבה התחלות וכל כך מעט סופים. לכן הסיפורים היחידים אשר סיימתי באמת - השניים המשמעותיים, בכל אופן - הותירו אותי נרעש כל כך. מה אני אמור לעשות כאשר הסיפור לא הצליח לשחרר את הלחץ? אכתוב עוד. בבקשה, שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי…