ברחה לבטלה
בבית החולים עמד ריח של זקנים. תמיד אני מרגישה בעיר זרה כשאני נכנסת למקומות האלה. לקירות יש צבע לא נעים, לאנשים יש מבטים לא נעימים, העובדים טרודים מסביב וכולם חולים כל הזמן, מכונסים בתוך עצמם. אני לא מתמודדת טוב עם הריח של חומרי החיטוי שצורב לי בגרון ועם האנחות העמומות שמשמיעים השוכבים במיטות. בואי נלך, אני כמעט אומרת למרינה, אך עוצרת את עצמי ברגע האחרון. אנחנו יושבות במסדרון שהוא כנראה התחליף הישראלי לחדר ההמתנה, ואנחנו מחכות לשמוע מה קורה עם סיגל. כל הדרך לכאן, במונית, מרינה בכתה ומלמלה שהכול באשמתה, ולא הבנתי איך היא יכולה להגיד כזה דבר כי הרי ברור שהכול באשמתי. אני זו שדחפתי את סיגל על הכיור. ואם לא הייתי מועדת שם בשירותים, הרי שעדיין הייתי מפליאה בה את מכותיי עד שהיה צריך לקרוא לאמבולנס. אבל מרינה הייתה טרודה מכדי לחשוב על כך. היא אפילו לא חייכה כשנכנסנו למונית והפטרתי לעבר הנהג: “follow that car” והצבעתי על האמבולנס המתרחק. תמיד רציתי להשתמש במשפט הזה במציאות. אנחנו יושבות אחת ליד השנייה בבית החולים ואני רוצה להיות בכל מקום אחר חוץ מפה אבל אני לא יכולה שלא לחוש לפחות מעט אחראית לדרמה המתחוללת סביבי, לכל הדרמות שתמיד מתחוללות סביבי. אני מתלבטת אם לחבק את מרינה ומחליטה שלא. היה לי מספיק מגע נשי לערב אחד.
“אני מצטערת,” אמרתי לבסוף.
אני מצטערת, אמרתי למרינה, ולפתע המילים “צער” ו”צעיר” התערבבו לי מול העיניים. כשאנחנו אומרים שאנו מצטערים, אנחנו למעשה אומרים שהיינו רוצים לעשות את הדברים אחרת. שאם היינו חוזרים אחורה בזמן, לתקופה שבה היינו צעירים יותר, היינו משנים את מסלול ההיסטוריה. איזה יופי נסתר יש בשפה שלנו. רק עכשיו, כשאני כותבת באופן רציף, אני מתחילה לשים לב למבנים של השפה העברית, לניגון שבה. כשאני קוראת שוב את הדברים שכתבתי כאן רק לפני חודשיים, אני מבינה למה כל כך כעסתם עלי. זה היה עומר שתפס אותי לשיחה ארוכה והסביר לי את היתרונות של הקריאה השנייה והשלישית, את הצורך לנסח כל משפט בזהירות כאילו הוא עשוי זכוכית, את הדרך שבה בונים דימוי לעומת הדרך שבה יוצרים בחילה. חוץ מזה, אני חושבת שהוא עובר על הטקסט שלי לפני הפרסום ומתקן פה ושם איזה משפט מסורבל - אבל הוא לא מודה בזה כשאני שואלת אותו. בכל אופן, השפה מקבלת ממשות חדשה בשבילי.
ובבית החולים לא קורה דבר.
“אני מצטערת,” אמרתי שוב, משלא קיבלתי תשובה. מרינה ישבה לידי, מכונסת בתוך עצמה. הרגליים שלה מקופלות מתחתיה והיא מסתכלת על פיסת לכלוך שרוקדת על הרצפה בכל פעם שאחת האחיות עוברת לידנו. “אני לא יכולה להישאר כאן יותר,” ניסיתי גישה אחרת, “אני הולכת.”
מרינה מלמלה משהו.
“סליחה, לא הבנתי.”
“זו אשמתי,” היא אמרה.
“אני לא בטוחה. אני מרגישה ממש נורא בקשר לכל העסק.”
“לא אמרת שהיא החליקה?”
אני והפה הגדול שלי. הבטחתי לעצמי באותו הרגע שלא אצא מהבית שבוע.
השארת תגובה