המקרה המוזר של המוזה: דו”ח סיום
קדימה, חביבי, אתה יכול לעשות את זה. שב ליד המקלדת המזורגגת ותספר להם מה קרה. תעזוב את בוקובסקי בצד. אף אחד לא רוצה לשמוע על שניים עשר קופים מעופפים שלא מזדיינים כמו שצריך. אנשים רוצים להבין למה אתה לא כותב כבר שבוע. ברלה, ברלה, צא החוצה. קדימה, חביבי, שפן קטן נחמד, צא מהמחילה המגוננת של העבר, תסכם אותו יפה עבור כולם, ובוא נתקדם. קשה לסגור פרק של שלושה חודשים מהחיים בכמה מילים, אבל נראה שאין לי ברירה אלא להכריז על התיק הזה כסגור.
אין לכם מה לדאוג - אני הולך להשלים לכם את הפרטים האחרונים בפרשה שגרמו לי להחליט שהגיע הזמן להתקדם.
במשך כמה ימים ביליתי בתחנת המשטרה, עוזר לשוטרים. מסדר זיהוי לגורילה ומסדר זיהוי לסוס. את גרשנקו לא היה צורך לזהות. הוא, בניגוד לשניים האחרים, הודה ישר. עורך הדין של גרשנקו, טיפוס חלקלק בעל דיבור מהיר, צנום, כהה עור, בעל שיער מלא ומשקפיים אופנתיים, מרובעים ודקי מסגרת, הציע עסקת טיעון. למשטרה יש עדויות לנסיון ברצח, האשמה תבוא בכל מקרה. כל עוד הם לא מסוגלים לבנות תיק על אלוהים-יודע-מה-השלדים-הארורים-האחרים-בארון של גרשנקו, מצבו של גרשנקו יחסית לא רע. שנה בכלא בתנאים מועדפים תמורת הודאה באשמה. כמה שמות נמסרים מיד ליד, וגרשנקו מקבל טלפון בחדר. לשוטרים פתאום יש אינסוף עבודה נוספת.
אליעזר מתקשר אלי, והחיוך הגדול שעל שפתיו נשמע אפילו דרך הקיטועים של הרשת הסלולארית. אני משלם יותר מדי לרשת המזורגגת בשביל לסבול מבעיות קליטה. אני אגיש מכתב תלונה מחר בבוקר. “מה שלומך, עומר? טוב לשמוע ממך,” אומר אליעזר.
“אני בסדר. קצת עייף וקצת מעורער. אני לא בטוח מה קורה הלאה,” אני אומר, בפתיחות לא אופיינית.
“כל מיני דברים,” עונה לי סגן-ניצב אליעזר ברק, “דברים טובים, בעיקרון. גרשנקו יכול לתת לנו כמה דגים ממש גדולים.”
“אבל יותר קטנים ממנו.”
“לא, יותר גדולים.”
“לא לזמן רב.”
אליעזר צוחק. “כן, עשינו עסקה עם השטן. זה מסריח, אני יודע. אבל ככה זה עובד. תבין, עדיף השטן שאתה מכיר. גרשנקו שאפתן, שאפתן מאוד. אבל הוא לא משוגע והוא לא טיפש. הוא איש עסקים. אנחנו נוכל לעבוד איתו.”
“לעבוד איתו?”
“כן. תראה, הפשע המאורגן הוא עסק קפיטליסטי מהמעלה הראשונה. הם מצאו נישה שבה הם יכולים להרוויח, וזה מה שהם עושים. אלה שלוקחים פרוטקשן, הם מתעסקים באוכלוסיה תמימה. לזה לא נוכל לשתוק. אבל יש הרבה מאוד דרכים להרוויח כסף בשוליים של החוק, דברים שהמשטרה, בכח האדם המצומצם שלה והגרעון התקציבי שלה, לא מסוגלת להתמודד איתם. יש שם הרב מאוד כסף, ומעט מאוד נזק לאזרח הממוצע.”
“ואם אתם מצליחים לתעל את הפשע המאורגן לשם…”
“בתמורה למעט שלוות נפש מחורבנת, כן. בוודאי. ניקח את זה. לפחות לבינתיים.” בראשי דמיינתי את אליעזר ברק מסדר את בלוריתו בידו הימנית, מחייך חיוך מלא בניבים כמו ערפד רעב. לפתע חשתי קור. עם כל החיבה שפיתחתי כלפי השוטר הישיר והאינטליגנטי הזה, חייבים לזכור שבעצם גם אליעזר, כמו כולם, מצא לעצמו פירצה להרוויח. גם הוא איש עסקים ממולח. עדיין אף פעם לא נעים לפגוש שוטר.
שלשום נכנס אלי ציון למשרד. רגע, זה לא מדויק. אני אנסח מחדש. אתמול התפרץ אלי ציון למשרד. ישבתי ליד המחשב ושיחקתי סוליטייר. בכוס הקפה של הבוקר, תרמוס מתכת עם מכסה שבו קשית, היה קפה מחוזק באלכוהול, קר כקרח, עם קצף וגזים, בלי קפה ובטעם של בירה. בדיוק עמדתי ללגום מהמשקה, ולהנות מהטעם הפרחוני מעט של הוגרדן. אני יודע מה אתם חושבים. חצי מכם מעקמים את האפים שלכם כי אני שותה בצהריים. אין לי ממש סיבה שלא לשתות בצהריים - זה לא אומר שאני אלכוהוליסט. החצי השני מזועזעים לחלוטין כי אני שותה בירה מכוס קפה. זה רק כי אני לא רוצה שהלקוחות ידעו, היה ואחד מהם היה נכנס פנימה. במקרה ההיפותטי הזה. במצבי הפתטי זה לא מאוד סביר, ובכל זאת צריך להתכונן לכל סיטואציה. אבל אני סוטה מהנושא.
ציון התפרץ אלי למשרד, כשהבריון שלו מוביל את הדרך.
“הדלת פתוחה,” אמרתי ביובש, “אין צורך באלימות.”
“אני מסכים,” אמר ציון. “לא תהיה אלימות הפעם. במקרה הספציפי הזה, אינני רואה כל תועלת אפשרית מכך.” המבטא המזרחי של ציון התנגן בעוד הוא מתיישב בכסא שמולי בביטחון. “רציתי להודות לך על שיתוף הפעולה שלך.”
לגמתי מהכוס. הייתי משלם הרבה כדי להפוך את הבירה לוויסקי או אפילו ליין זול. יין פטישים פשוט עם טעם של שתן וריח של סולר. כל דבר חזק יותר מהבירה הפרחונית הזו. היד שלי רעדה. “שיתוף פעולה?”
“כן, בוודאי. המצב לא היה יכול להסתיים יותר טוב.”
“על מה לעזאזל אתה מדבר? על המכות שחטפתי - גם ממך? על זה שכמעט ניסית להרוג אותי?”
“לא, לא. תירגע בבקשה.” הבריון של ציון עשה צעד קדימה, בשקט ובתכליתיות. זה עבד - באמת נרגעתי. “אני מדבר על זה שגרשנקו מאחורי סורג ובריח. אני מדבר על זה שעזרת לי להפטר מאויב. על שירותיך, ועל אי הנעימות שגרמתי לך כדי להוביל אותך לסיטואציה מול גרשנקו, רציתי לתת לך תשורה קטנה. אני מאמין שסכום זה יפצה אותך על עוגמת הנפש.” ציון הכניס את ידו למקטורן שלבש. באופן טבעי התכופפתי לתוך הכסא, מצפה לראות קנה של אקדח מכוון לראשי. במקום זאת, ציון הוציא מעטפה שמנה והניח אותה בחבטה קלה על השולחן. “אנחנו תמיד מחפשים עובדים טובים,” הוא אמר, “אם אתה מעוניין.”
הפעם חייכתי. “אני אוותר, ברשותך.”
הוא חייך, “חשבתי כך.” הוא קם, ופנה אל הדלת. ברגע האחרון הוא הסתובב אלי, “יש לי עוד משהו בשבילך, אם תרצה.” הוא פנה ויצא החוצה, מלווה בבריון שלו.
הרמתי את מבטי בשאלה. בדלת הופיעה דמות נשית קטנה, שחומה, בעלת עיניים מדהימות ופה שיודע לחייך חיוך מלא שיניים. היו לה דמעות בעיניים. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. עדן עלתה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי על שפתי. חשתי את הלשון שלה נוגעת, מחפשת. “זה לא קפה שאתה שותה,” היא לחשה אלי.
“לא, זה לא.”
היא נישקה אותי שוב. ניתקתי מגע. “מה את עושה?”
“אתה לא רוצה? אני רציתי. מהתחלה רציתי. כלומר, ציון שלח אותי לדבר איתך. אבל איך שראיתי אותך, חשבתי שאתה מתוק.”
דחפתי אותה ממני. “זונה!” צעקתי עליה, “זונה! למה מי את חושבת שאת?”
הדלת ממול למסדרון נפתחה. לאה הוציאה את ראשה, “אתם יכולים להיות יותר בשקט?” היא שאלה. לאה הביטה בשנינו וצקצקה בשפתיה. “ממך ציפיתי ליותר, עומר.” רק זה היה חסר לי.
עדן החלה בוכה בקול רם. היא נשענה על קיר המסדרון, מאבדת גובה אט-אט, עד שהגיעה למצב ישיבה. הגרביים שלה היו מפוספסות בצבעי הקשת. הן תאמו את צבע התחתונים, שמתי לב. החצאית שלה, הקצרה, מורמת עקב התנוחה. הרגליים שלה היו חלקות ושריריות. הסטתי את מבטי מאוחר מדי.
“תגיד שאתה רוצה, עומר, בבקשה תגיד שאתה רוצה. אין לי לאן ללכת. ציון “
צעדתי צעד אחד לאחור, ונכנסתי למשרד שלי. היית צריכה לחשוב על זה קודם, מותק, בחיי שהיית צריכה לחשוב על זה קודם. את בחורה חזקה, אני בטוח שתסתדרי. עכשיו תרימי את עצמך מהקיר, ותטיסי את הישבן ההדוק והמוצק הזה מהעיניים שלי. לא אמרתי לה את זה. בקושי הצלחתי למלמל, “אני מצטער.” נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת, שומע את ההתייפחות דרך הדלת הסגורה.
קדימה, חביבי, אתה יכול לעשות את זה. שב ליד המקלדת המזורגגת ותספר להם מה קרה. שידעו למה אתה חייב להמשיך הלאה. להתקדם. לצאת מהמערבולת שבה אתה נמצא כעת, ולדרך חדשה.
4 תגובות לפוסט “המקרה המוזר של המוזה: דו”ח סיום”
1 Bren 25 במרץ 2007 בשעה 12:19
רוח של שינוי.
אני מרגיש אותה גם ידידי.
2 עומר 28 במרץ 2007 בשעה 12:09
מדוע אני תמיד חש שחיי הם המתנה לשינוי הגדול שעוד יבוא? תמיד אני חי בהמתנה לקפיצת מדרגה באושר, בכסף, באהבה. אין. החיים הם סדרה של צעדים קטנים, אחד אחרי השני. הבעיה היא שאפשר לראות שהתקדמנו רק אחרי כברת דרך… בין צעד לצעד אפשר רק לחכות לשינוי.
3 האביר שלא היה Il cavaliere inesistente 18 באפריל 2007 בשעה 1:55
מה דעתך לעשות מזה קומיקס?
אתה יודע כבר איך ליצור קשר.
4 עומר 18 באפריל 2007 בשעה 9:27
לא חשבתי על זה, אבל זה רעיון מפתה. ההצעה רצינית? אתה מכיר מישהו שיכול לעשות זאת?
השארת תגובה